כשהייתי ילדה, החלום הכי גדול שלי
היה שיהיה לי בית עם מזווה.
כן כן זו לא טעות, קראת נכון.
אני לא אשכח שבאתי לחברה הביתה,
וראיתי שיש להם במטבח
מזווה מלא בחומרי גלם.
קינאתי.

בבית שלנו בקיבוץ לא היה כלום בארונות מטבח.
אם רוצים להכין פסטה, הולכים לקנות פסטה.
כשרצינו להתפנק קנינו ספגטי של קנור
עם אבקה כזאת שמוסיפים למים ויש רוטב.
ארוחת צהריים אכלתי בחדר האוכל בקיבוץ,
או שחיממתי לי שניצל תירס בבית.

כשקצת התבגרתי התחלתי לחלום
שיהיה לי בית גדול ומרווח שיתאים לאירוח.
שהמטבח יהיה מלא בשפע של חומרי גלם
ואני אבשל ואופה ואכין פינוקים,
שכולם ירגישו אצלי בבית..

דמיינתי איך באים אלינו חברים ומשפחה
והשולחן מלא במגוון של אוכל איכותי,
טרי וטעים, מאפים מלוחים, סלטים מרעננים,
אוכל מפנק שמשמח את הלב ואת הבטן,
כזה שיגרום לכולם לתת ביס ולחייך,
ולא להצליח לסיים את הביס
לפני שהם אומרים- ״וואו, איך טעיםםם״

אני לא יודעת להסביר את זה ממש,
אולי זה פשוט חלק מהאופי שלי,
אבל לראות אנשים נהנים מהאוכל שהכנתי,
מהשילובים שחיברתי, מהמגוון שיצרתי,
אין לזה תחליף מבחינתי ולא יהיה,
זה האושר שלי וזה ממלא אותי בהתרגשות.

בין אם זה בבראנצ׳ חגיגי,
בארוחת שבת או חג בבוקר,
בחגיגת יומולדת משפחתית
או בערב חברים שגרתי..